התבקשתי בזמנו ע"י חברת תקשורת שעבדתי עמה לראיין עבורה מועמד למכירות.
"אתה לא ראית דבר כזה"! הם אמרו לי, "זה פלא מהלך על שניים – איש המכירות האידיאלי"!…
הכניסו אלי לחדר בחור כבן 22, שאם הייתי צריך לכנות אותו בשם, הייתי קובע: "אלביס" (פרסלי)! בחור נאה, גבוה, שחור-שיער, ספורטיבי, חייכני, מלא ביטחון-עצמי, בעל כושר ביטוי טוב ומה לא…
ישבתי בצידו האחד של השולחן וסימנתי לו להתיישב מולי. הבחור לקח את הכסא והתיישב לצידי… (זה לא מרואיין, זה חבר…)
פניתי אליו ושאלתי: "קורות-חיים יש לך?"
"הו בהחלט!" הוא ענה ושלף מתיקו לנגד עיניי המשתאות חוברת עבת-כרס…
הרהרתי לעצמי, בחור בן 22, מה הוא כבר הספיק?
התחלתי לעבור על החוברת וגיליתי, כי אין תחום שהבחור לא עסק בו, הכול הוא כבר עשה (בארץ וגם בחו"ל), אך שמתי לב שבכל החוברת כולה לא הופיע המושג "משנת עד שנת", הכול היה: יולי עד ספטמבר, אוקטובר עד דצמבר וכדומה… מסתבר שהבחור נמצא בכל מקום 3 חודשים. הוא כנראה עובד ברבעונים…
המשכתי בריאיון ושאלתי: "ומה עשית בצבא?" והוא עונה: "הייתי בקורס טייס, אבל זה לא עניין אותי. החלטתי לעזוב"…
כל הנורות האדומות כבר דולקות אצלי ואני ממשיך: "אתה יודע, החברה הזו עובדת הרבה עם חו"ל, איך האנגלית שלך"?
"שיקספירית!" הוא משיב לי ללא היסוס, וכל האוכל של אותו יום עולה לי למעלה…
יצאתי אל מנהלי המקום והצהרתי: "האיש הזה לא ימכור שרוך-נעל"!
"אתה לא נורמאלי" הם ענו לי.
"אז אני לא נורמאלי" עניתי והוספתי: "אבל אני אומר לכם, כמי שהקדיש את כל חייו למקצוע הזה, שהאיש לא ימכור שרוך נעל, ותעשו מה שאתם רוצים!"
למרבה הפלא, קבלו את דעתי. הוא לא התקבל לעבודה.
זמן קצר אחר-כך הגעתי למסעדה בחיפה ("פופולו" ברוממה) עם אשתי, ואת מי אני רואה בפתח המסעדה? את אלביס…
"מה אתה עושה פה"? שאלתי. "אני מנהל משמרת" הוא ענה. "ואתה מרוצה כאן"? הוספתי, "מאד!" הוא ענה. "מאברוק!" בירכתי אותו והתיישבנו לאכול.
תוך כדי הארוחה אני שומע אותו מהשולחנות האחרים – נופת צופים. מישהו מתעניין: "עם איזה רוטב בא הדג הזה"?
"זה רוטב חמוץ מתקתק" הוא משיב תוך בליעת הרוק. "זה רוטב שמחליק לך בגרון" הוא מוסיף. "אתה יכול לשתות את הרוטב בלי הדג"….
"את שומעת את הדיבורים האלו?" אמרתי לאשתי. "ואני אמרתי עליו שהוא לא ימכור שרוך נעל"…
הגענו חודש אחר-כך "לבדוק" מנה אחרת באותה מסעדה ואני מתעניין "איפה ההוא אלביס – המנהל משמרת?" "הוא כבר לא עובד פה" השיבו לי.
"נגמר הרבעון"… אמרתי לאשתי ושכחתי מהעניין.
כמה חודשים אחר-כך, פתחתי קורס מן המניין ב-מט"י ואת מי אני רואה בכיתה? – אלביס.
"במה אתה עוסק כיום?" שאלתי. "יש לי עסק של אופניים" הוא השיב. "ואתה מרוצה?" הוספתי, "מאד!" הוא ענה. "מאברוק!" בירכתי אותו והמשכתי בקורס.
שני ימי ההדרכה הראשונים עברו מצוין. בסוף היום השלישי הוא ניגש אלי לאוטו, ובעיניים דומעות הוא מספר לי שהעסק של האופניים על סף סגירה, כבר הכריזו עליו "לקוח מוגבל" והוא מוסיף: "בחגים, עובד אצלי נער בן 13 ומוכר אופניים, ואני לא מצליח למכור אופניים"… ואחר-כך הוא לא מתאפק ומוסיף בארשת מתנשאת: "ואני מבין משהו באופניים"…
העסק של האופניים כבר מזמן לא קיים, איפה אלביס הנ"ל כיום, אני לא יודע, אבל דבר אחד ברור: היו לו כל התכונות הרצויות לאיש מכירות, רק בעיה אחת – הוא שחצן בלתי נלאה.
אני יכול רק לנחש איך הוא מכר את האופניים: הוא ודאי היה פונה אל הלקוח בשאלה "אתה מבין משהו באופניים או שאני אדבר נמוך"…. אחר-כך הוא התפלא שלא קונים אצלו.
כדאי לזכור: אין דבר מגעיל ודוחה יותר מאיש מכירות שחצן!